זהבה סובול-  נפטרה – טו' ניסן- פסח- תשע"ו     23/4/2016

אתמול בבוקרו של חג הפסח התבשרתי על מותה של זהבה, חברתי הטובה והאהובה.

תחושת הכאב והעצב הרב, העלו בזכרוני את זהבה שהכרתי ועמה הלכתי דרך ארוכה,למעלה מ-50 שנה.אותה זהבה שצמחה, כחניכת תנועת נוער העובד, בסניף בורוכוב,שם ספגה את ערכי התנועה, אשר הובילו אותה להגשמת חלומה- לבנות חיים בקיבוץ.

זהבה הגיעה בשנת 1960, במסגרת הגרעין  הישראלי הראשון-גרעין עמי-עוז- שהגיע להגשמה בקיבוץ כפר החורש. כאן הקימה משפחה עם בן הגרעין עופר- יבדלא'.

כמי שבאה לקיבוץ מתוך אידיאולוגיה ואמונה שלמה בחיים השיתופיים, בלטה מיד בתרומתה הפעילה למען הכלל והחברה .

מאחר וזהבה בורכה בכל הכישורים,שיש בהם כדי להעניק לקיבוץ את הנשמה היתרה, מעבר לחיי היום יום, היא נרתמה להעניק מכישוריה ולהעשיר את חיי התרבות. היתה נמרצת, מארגנת,הוגה ויוזמת אירועים וחגים. זהבה היתה תרבות'ניקית בכל רמ'ח איבריה, אשר השקיעה והקדישה את מירב עיתותיה למען חיי התרבות בקיבוצנו.

התרבות,שזרמה בדמה ומלאה את נימיה, אינה אלא פועל יוצא, לשלל כישוריה.היא ניחנה בכשרון מוסיקלי,כישרון שירה ונגינה. בורכה בכשרון יצירתי-אומנותי, שבא לביטוי בציוריה המקסימים אשר הוצגו בתערוכות לקהל הרחב. כמו כן, ידיה ידי  האמן באו לביטוי בעיטורים ובקישוטים,שיצרה לכבוד אירועים חגיגיים בבתנו הקיבוצי.

לכל אלה מצטרפת כמיהתה, הבלתי נדלית, לידע ורכישת השכלה. אלה דרבנו אותה, ללמוד וללמוד עוד ועוד.היא תמיד למדה ורכשה ידע רב בתחומים ובנושאים שונים ורבים.

אחת מהנאותיה הגדולות היתה לצאת לטיולים ברחבי הארץ ובחו"ל ולספוג אל קרבה את הנופים והטבע.זהבה היתה מגדיר צמחים מהלך. לא היה צמח ולא היה פרח שהיא לא הכירה ולא ידעה את שמו ולאיזה משפחת צמחים הוא שייך. עולמה הפנימי היה גדוש ועשיר.

רוב שנותיה עסקה בחינוך. בשנות עבודתה הרבות חינכה, למדה וקדמה דורות של ילדים וילדות כגננת.התמחתה בתחום, הגיל הרך ועם השנים עסקה בחינוך מיוחד והפכה לאוטוריטה חינוכית עם שם ומעמד. בזכות הנסיון שצברה הרגישות, הטיפול המסור וההבנה לילד הטיבה לאבחן, ליעץ ולכוון ילדים עם קשיים, הורים ומחנכים.כולם בטחו וסמכו על חוות דעתה,התיחסו באימון רב וקבלו את עצותיה והנחיותיה.

אשה  אכפתית היתה זהבה, מתענינת בזולת, סקרנית מוכנה להקשיב,להבין לסייע ולנסוך אופטימיות ותקווה, במילה טובה ובעידוד.

גם שסערה נפשה וכשכעסה בתוך תוכה,מעולם לא התפרצה, לא הרימה קולה,היא ידעה לבלוע ולהתנהל במתינות ברוגע ובנועם.

נסתלקה מאתנו, אישה משכמה ומעלה, ברוכת כשרונות, מלאת נתינה, שופעת עשיה,יצירתית,משדרת אופטימיות,נאמנה ומסורה לביתה המשפחתי ולביתה הקיבוצי.חבל על דאבדין.

והרשו לי בנימה אישית.זהבה חברתי היקרה.קשה לי להיפרד ממך, למרות שבשנים האחרונות,הקשר ביננו היה חד צדדי.לוויתי את מחלתך בכאב רב.כשבאתי לבקרך בבית הקשיש, הרגשתי שאת חשה אותי, שמחה לבואי ורוצה בקרבתי.למרות שלא יכולת לבטא את תחושותיך, במילים נענית לליטופי,הנדת בראשך לקראתי וקבלת אותי באהבה ורצון.טוב היה לי במחיצתך,גם כשלא הגבת.קשה היה לדעת מה מתרחש בקרבך.תחסרי לי מאוד חברתי האהובה,כי הקשר ביננו היה חזק.

היית עבורי עולם ומלואו- את הנוסטלגיה שלי  והגעגוע לזכרון הנעורים,לשירי תנועות הנוער, לטיולי הטבע ביערות כפר- החורש,כשליקטנו פטריות אחרי הגשם וכשלמדת אותי על שלל הצמחים והפרחים שנקראו בדרכנו.היה לנו הרבה מהמשותף. לצערי, נותר לי רק זכרך שילווה אותי מעתה.כפי שכתבה חנה סנש:

"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה

רק כאשר הם אבדו ואינם

יש אנשים שזיו זכרם מאיר

כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו

אורות אילו, מבהיקים בחשכת הליל-

והם הם שמראים לנו את הדרך..."

נוחי בשלווה, חברתי האהובה ויהי זכרך ברוך!

                                                                                            רותי

"